אני בשיעור, תלמידה מבצעת תרגיל, היא מסיימת ואנחנו ומדברים על זה קצת. אני מרגיש שמשהו חסר, אני שואל, היא משתפת, אני מציע משהו, מנסה לפתוח אצלה דרך לעשות את התרגיל בצורה שתביא לידי ביטוי עוד איכות בימתית בה, אנחנו עושים סשן עבודה, אנחנו על אותו גל, עובדים, וזה כיף וזה מעניין לי ויש ממש זרימה.
וכשאנחנו מסיימים את הסשן אני שואל את הכיתה אם יש למישהו משהו להוסיף על זה. ותלמידה מהכיתה אומרת שהיא מרגישה ממש הפוך ממני. מלכתחילה היא מאוד הרגישה את השחקנית הזאת, ובשבילה לא היה שום דבר חסר, והיא חושבת שהשחקנית לגמרי הצליחה להביא איכות מופנמת ואישית לתוך הדמות, ושזה מאוד הפעיל אותה רגשית, ושהיא לא מבינה אותי ולא מתחברת לדברים שאני אמרתי ולכיוון שהלכתי איתה. בקיצור – היא ואני חווינו את התרגיל הזה אחרת לגמרי.
ואני מה זה אוהב את זה.
כלומר, מה לעשות, אתם עולים על הבמה ואתם צריכים לקחת בחשבון שאנשים שונים בקהל יחוו את המשחק שלכם בצורות שונות. והדרך להבין את זה היא כבר בתוך הסטודיו בתוך שיעור.
ואני באופן אישי מאוד מאמין בניסיון שלי ובדיעות שלי וביכולת שלי לעבוד עם שחקנים ושחקניות, אבל אני לא חושב לרגע שמה שיוצא לי מהפה זה אמת מוחלטת או פנינים חד פעמיות, ואני אוהב לדעת שיש דיעות שונות, ואני אוהב גם שהשחקנים שלי מבינים שהמורה הוא לא אלוהים, ושהם צריכים מצד אחד לעבוד איתו במאה אחוז, אבל בסופו של דבר אתם אלה שנמצאים על הבמה, וזכותכם להסכים או לא להסכים, וזכותכם להתחבר או לא להתחבר למה שהמורה מציע לכם כרגע.
אני גם חושב שאם כבר אתם נמצאים במרחב עם מורה שווה לכם ואפילו אתם חייבים לזרום איתו ולפחות לנסות את מה שהוא מציע. אבל אחר כך אתם לא חייבים לרצות מורה, אתם לא חייבים לבצע את הדברים כמו שהוא חושב, אתם מקבלים דיעה מוסמכת ומבוססת, אבל יכול להיות שבבטן שלכם אתם ממש מרגישים שזה לא נכון עבורכם, ואולי אתם מתחברים רק לחלק מהדברים ואולי יש משהו שכרגע לא מדבר אליכם ופתאום בעוד שנתיים זה יפול לכם כמו אסימון ענק לתוך המח.
האימון המשחקי הוא דינמי והוא מחבר דיעות שונות ואנרגיות שונות ממורים, קולגות וקהלים. ואתם צריכים איכשהו לספוג הכל ולסנן מה מתאים לכם באופן ספציפי להתפתחות המשחקית שלכם.
ובשביל זה כדאי לכם לפתח מן שילוב של גמישות ופתיחות עם חיזוק התחושה הפנימית שלכם לגביי עצמכם בתור שחקנים. לא להיות מרצים מדי וגם לא להיות עקשנים מדי.
כל אחת מתקדמת בקצב שלה, כל אחד עובר שינויים בהתפתחות שלו כשחקן בצורה אחרת, כל אימון משחקי הוא אישי ושונה מהאחר.
ופעם היתה לי תלמידה שהיתה לי איתה התחלה די קשה.
קשה במובן שהיא לא מצאה את מקומה על הבמה, ולא הצליחה להתחבר לתרגילים ולדמויות ולפרטנרים, ולא הצליחה להתחבר אליי, ואני גם כנראה לא הצלחתי להתחבר אליה, ובשיעורים הראשונים ניסיתי לתת לה פידבקים שחשבתי שיקדמו אותה אבל זה רק סגר אותה,
והרגשתי שאין בינינו תקשורת וזה משפיע על הנוכחות שלה וזה משפיע על היכולת שלנו בתור מורה ותלמידה להפרות זה את זו ולעבוד ביחד למען משחק משובח.
ובזמן הזה חבריה לכיתה לומדים ומתקדמים ומקבלים תובנות ומתחברים לאיכויות בימתיות שונות – אתם יודעים – עוברים מהלך.
וזה היה מבאס.
זה היה מבאס בשבילי ואני בטוח שגם בשבילה.
ואחריי כמה שיעורים אמרתי לעצמי – אל תנסה לפתור את זה או לנסות בכח, תניח לה.
תן לה לחוות את השיעור מתוך המקום התקוע והמתנגד והמתבאס, וחכה שנייה.
ועבר סמסטר שלם, ואין לנו את זה.
ואז, יום אחד בתחילת הסמסטר השני, היא באה עם סצנה, ופאקינג הפגיזה.
מה זה הפגיזה – השאירה את כולנו בהלם.
היא היתה כל כך מחוברת לדמות וכל כך בתוך נוכחות לא מתאמצת ומשתנה,
והיתה תחושה שמשהו מאוד משמעותי עובר על הדמות שהיא גילמה,
והרגשנו שהיא מתגלה בפנינו,
והמשחק שלה הרגיש חד פעמי כזה ומיוחד,
והיה ממש קסם על הבמה,
וכולנו בכיתה התעלפנו עליה, והיא היתה ממש מרוגשת מהביצוע,
ואני כל כך התרגשתי באותו רגע, שאני עד לדבר הזה,
וכל כך התלהבתי מהאימון המשחקי שלה.
ואני אוהב את זה שלפעמים מתבשלים מבפנים,
וגם אם ברמת התוצאה זה לא נראה שקורה כלום,
והמשחק נראה סתמי ולא מחובר,
בכל זאת יש כוחות פנימיים שעובדים,
ויש כנראה ספיגה של תכנים ושל טכניקות בצורה תת הכרתית או משהו,
ויש התפתחות לא נראית,
ואז זה פתאום יוצא החוצה,
ואני עף על זה.
זיכרו שההתפתחות שלכם ייחודית לכם,
יש כאלה שמתקדמים בצורה לינארית,
יש כאלה שמתקדמים ונסוגים,
יש כאלה שמתבשלים ואז עפים,
וממש נסו לא להשוות לאחרים בשיעור (למרות שזה כמעט בלתי אפשרי),
משהו קטן שנותנים לו תשומת לב הולך ותופס מומנטום ונהיה גדול.
משהו קטן על הבמה, פעולה קטנה ועדינה, שנותנים לה תשומת לב יכולה לתפוס את כל הבמה.
משהו אצל הפרטנר שאנחנו משחקים מולו, משהו ספציפי בדיבור שלו או במבט שלו או במגע שלו, משהו אחד אצלו שנותנים לו תשומת לב הופך למשמעותי.
וגם הפוך – דבר שלילי קטן שמציק לנו ואנחנו נותנים לו פוקוס קטן יכול להפוך להר.
מישהו מעצבן בשיעור או בהפקה או סתם בחיים שאנחנו נותנים לו תשומת לב – זה הולך ונהיה גדול יותר ויותר והוא נהיה לבלתי נסבל.
רגע קטן ומעצבן שהיה לי אתמול או בשבוע שעבר או כשהייתי בן חמש שאני חושב עליו ונותן לו עוד תשומת לב ומזין אותו עוד במחשבות שלי הופך להיות סיוט.
The act of paying attention. זאת פעולה. לשים לב למשהו זאת פעולה.
מה שנחליט להזין בתשומת הלב שלנו על הבמה או מול המצלמה, יתפוס נפח ויגדל. וזה מהמם. אז אפשר לבחור את מושא שימת הלב, אבל באותה מידה, אם אנחנו מוטרדים ממשהו, וכאילו לא שמים לב שהפוקוס שלנו על הדבר, זה לא ישאיר מקום להיות פנויים להתעסק בעניינים שיכולים להתפתח אצלנו כרגע.
ואני אוהב את קיאנו ריבס ממש, ואני אוהב את איך שכל עולם האינטרנט קרוע על הבן אדם הזה, ואני אוהב לראות ראיונות איתו בטיק טוק שקופצים לי בפיד, ואני אוהב ממש את מה שהוא אומר כאן, ואני באופן אישי לגמרי מנסה לבחור בתור מורה ובתור בן אדם לאן להפנות את תשומת הלב שלי בכל רגע ורגע, ולדעת שזאת פעולה שתיקח אותי רחוק.
לפני כמה ימים פרסמתי ווידאו על התמודדות עם רגשות שליליים, ואמרתי שלא צריך ישר לטפל בכל רגש שלילי שאנחנו חווים או להילחם בו, ולהיזהר לא ליפול למלכודת של לחשוב שמשהו לא בסדר איתי אם אני חווה רגש ממש שלילי וחזק, ושבסופו של דבר זה עוזר למשחק שלכם.
והנה אתמול קיבלתי תשובה למשרה שממש ממש רציתי, משרת הוראה במקום יוקרתי, שהשקעתי זמן בהגשה שלה, והייתי בטוח שאני הכי מתאים בעולם, וממש ראיתי את זה קורה והתרגשתי מזה, והודיעו לי שלא עברתי לשלב הבא.
ואני מקבל את התשובה השלילית, ואני מרגיש דבר ראשון עלבון, עלבון עמוק כזה שמרגישים בגוף ולא רק בנפש, עלבון כמו של ילדים שחושבים שלא רוצים אותם. וגם אכזבה. ותחושת כשלון. ובושה. פדיחה. עצב. וגם התקרבנות בכיינית שאוף זה לא הגיוני ולא מגיע לי ולא יכול להיות. ותחושה שבא לי לנקום ולהחזיר להם.
ואני מרגיש שהבטן שלי מתהפכת מבפנים והיא כבדה ויש לי בחילה. ויותר מכל תחושה של חוסר ערך עצמי. הכי דרמה. הכי נמוך.
ואם הייתי דמות, והייתי מסתכל עליה מהצד נראה לי שהייתי אוהב אותה ממש, כלומר אם הייתי עכשיו קהל שרואה את הדמות ברגע עצוב ודחוי כזה, אז הייתי הכי בצד שלה, הכי מעודד אותה, ורוצה שיהיה לה טוב, ומזדהה איתה, ואולי משהו בסיטואציה היה עושה לי עצוב אבל גם מרומם את רוחי.
ואני חושב על השחקנים והשחקניות שאני מלווה ואיך הם חווים אכזבות וכמה פעמים הם מקבלים לא, על תפקידים, ועל הזדמנויות. וכמה פעמים הם השקיעו במשהו שלא הלך להם, או לא הלך להם כמו שהם חשבו שזה יילך.
ואז הדמות הזאת שהיא אני, עם כל התחושות האלה, צריכה להתנהל בחיים שלה. וכבר היה אחרי הצהריים, והתארגנתי להוציא את הילדים מבית ספר, ולשלי יש בלט, ואני מארגן את התיק שלה, ומקס הולך לחבר, אז אני מארגן את אלבום הפוקימון שלו, ואני בפעולה, אני ברגש קשה, אבל הוא כבר משתלב בפעולה, ואני זז, ואני מרגיש, והכל ביחד, וזה מזין אחד את השני. ואני אוהב את זה, כלומר אני לא אוהב את התחושה אבל אני אוהב את המנגנון, ואיך הדברים קשורים, איך הפעולה והרגשות, איך הפיזיות החיצונית והעולם הפנימי, בונים התנהגות של דמות. ואני נותן לזה לקרות.
ואז בלי שאני שם לב, אחריי שהילדים כבר איתי, אני קולט שהתחושה הקשה עברה. אני כבר לא שם. אני כבר במקום אחר רגשית.
הרגש תמיד זז. הרגש תמיד מתגלגל עם עצמו ומשתנה. וכשאתם מגלמים דמות הרגש ביחד עם הפעולה יביאו לדמות הזאת התנהגות ספציפית, שמגיבה לעולם החיצוני והפנימי שלה, ואז זה משתנה לה, זה מתגבר, או דועך, אבל כל הזמן משתנה.
היצ׳קוק מספר לטריפו על חלומות ועל רעיונות שמגיעים בחלום.
וכך הוא מספר – תסריטאי אחד היה מתעורר בלילה באמצע חלום עם רעיונות מבריקים לסיפורים ולדמויות.
ובבוקר היה שוכח הכל.
ערב אחד הוא החליט להניח פנקס ועט ליד המיטה, וכשיתעורר עם הרעיון – מיד יכתוב אותו.
וזה קרה.
הוא באמת חלם רעיון אלוהי, ובאמת התעורר וכתב את הרעיון.
ובבוקר, כשצחצח שיניים, נזכר שהיה לו איזשהו רעיון מצוין לתסריט באמצע הלילה, ואיזה מזל, הוא חשב לעצמו, שכתב את הרעיון!
רץ לחדר, פתח את הפנקס, והסתכל על מה שכתב – ״ילד פוגש ילדה״.
התסריטאי, היצ׳קוק מספר, התאכזב עד עמקי נשמתו. זה הכל?
היצ׳קוק לא מאמין בחלומות. כלומר הוא מאמין אבל הוא לא מסתמך עליהם לגמרי. הוא חושב שלפעמים חולמים משהו שנראה כמו הברקה באמצע הלילה, ובבוקר זה נראה כמו רעיון מחריד וסתמי. הוא כן מאמין בעבודה מדוקדקת ועמוקה על כל רגע ורגע בסרט.
אני מאמין בחלומות, אבל אני גם מאמין שלפעמים החלום הוא רק סטרטר, הוא התחלה של משהו שהופך למשהו אחר, ואני מאמין שלפעמים מה שחלמתי כבר עובר גלגולים ומשנה את צורתו.
כנראה שצריך אישזהו איזון בין חלום ובין פרקטיקה,
בין התמימות של הפנטזיה, לבין הסיזיפיות של האימון,
בין האינסופיות של החלום, לבין המגבלות של האימון היצירתי היומיומי.
ובכל מקרה – הספר הזה – טריפו מראיין את היצקוק – הוא סוג של קריאת חובה לקלנוענים. כשלמדתי קולנוע כולם היה קרועים על הספר הזה, וגם אני.
ונראה לי שיש אותו גם בעברית.
יש בתוכו שיחות ספציפיות על רגעים ספציפים מתוך הסרטים, וגם שיחות על קולנוע באופן כללי, וגם שיחות על יצירה, על מה זה אומר ליצור, על פרקטיקות של יצירה, ובעיקר יש כאן מפגש בין שני יוצרים שהם כאילו ממש שונים זה מזה אבל הכי מוצאים נקודות השקה.
אני אוהב יצירה, משחק, בימוי, כתיבה. ואני אוהב גם את הדיבור ואת השיח סביב זה. ממש.
מה שעובר לנו בראש זה עולם אינסופי בלי גבולות. זה די פסיכי.
כשאנחנו חושבים על משהו מתוך העולם האינסופי הזה, רואים את זה על הפנים שלנו, בעיניים, בנשימה, וגם בגוף.
ואנחנו צריכים להיות יצירתיים ונועזים לבחור על מה לחשוב ובמה להיזכר או מה להמציא. בתוך הראש והחושים.
ולא לפחד- אף אחד לא ידע באמת מה קורה לכם מבפנים.
אז אני מעודד אתכם להצליח להרהר על דברים שבחיים לא הייתם מעיזים להרהר עליהם בנוכחות מישהו אחר, להרהר על משהו שלוקח את הסצנה ואת הדמות למקום יותר חריף וקיצוני ומערער.
